פולין | נובמבר 2018 | סוף מסע.
את השבוע האחרון עשיתי עם איה והחברים שלה ממבואות עירון בפולין – ורשה, קרקוב, מיידנק, טרבלינקה, אוושויץ ובירקנאו. רכבות, תאים, שמיים אפורים, שקט ומילים, אחריות, משמעות, ניצוץ של אור, שירים וסיפורים על רגעים של חסד, גבורה וגיבורים.
לפני שיצאנו לדרך רכשתי חמש פקעות של צמר כחול ומסרגה אחת. שנים שלא החזקתי מסרגה וצמר ביד, אלא שבתוכי הרגשתי צורך לטבוע בים כחול ורך של חוטים וקשרים.
כשהייתי קטנה סבתא לימדה אותי לסרוג. ביד ימין המסרגה, ביד שמאל הצמר, ואז הלולאות: ״ככה מתחילים את הבסיס לכל מה שיקרה בהמשך״, ואני מנסה ומגלה שזה מצליח, עולה שורה ועוד שורה ומתרגשת, ובאמצע השורה החמישית אני מבינה!
סבא וסבתא עלו לארץ ישראל בספינת מעפילים, שהו כמה חודשים בעתלית ועברו לבית הראשון בפתח תקווה. סבא מצא עבודה כמנהל ייצור במפעל צמר של המשפחה שהיה בסגולה. סבתא נשארה בבית, הרתה, ילדה, גידלה את שני הילדים, אח״כ את הנכדים, אספה שברים והרכיבה את חייה מחדש. בשעות הפנאי היתה סורגת וסורגת. קילומטרים של חוטים וצמר מהמפעל הפכו לסוודרים, כפפות, כובעים, סינרים, מפות.
זה היה לפני המון שנים. מאז המפעל נסגר, הצמר נעלם, סבא וסבתא הפכו למלאכים ונשאר רק זכרון עם המון שאלות שלא היתה להן תשובה. ובאמצע השורה החמישית הבנתי שלא סתם בחרתי בצמר, שזה לא סתם קרה לי בפולין, דווקא בדרך למקום שבו נפרמו הקשרים כשהאהובים שלהם עלו לרכבת לטרבלינקה. אני מבינה שזו בכלל לא אני שבחרתי בצמר – אלא הוא שזעק וקרא לי לאסוף אותו ולהחיות את הזיכרון. אני מבינה גם שהצמר והסריגה היו המפלט של סבתא, עשייה שאין בה זמן, געגוע או כאב. וככה כל השבוע – באוטובוס, במיטה, בקפה – יושבת עם חוט כחול, נועצת מסרגה בעיניים, סופרת שורות וסורגת את עצמי לדעת.
את הצעיף הכחול תרמתי בסיום המסע לסבא נחמד וזו היתה הדרך שלי להוקיר תודה על מסע מופלא, על הזכות לחזור אל הארץ שלנו ולקשור עוד קשר במסע.
את הפוסט אני מקדישה לזכרם של סבא סבתא שלי, רחל ודויד שלזינגר ובני משפחתם, הוריהם, אחיהם ואחיותיהם. לזכרו של אהרון צ׳צ׳קס, יצחק שיינברג, ברטה והרמן אקסלברד שנרצחו ע״י הנאצים.
למניה שיינברג ולצבי צ׳צ׳קס ששרדו את המלחמה ועלו לארץ.
לדושק זכרו לברכה ששרד והקים ביחד עם רינה חמותי היקרה משפחה לתפארת בישראל, ובזכותם גם לנו יש משפחה.