התמונה הזו צולמה בבית הספר בחדרה – אישה מנסרת במסור חשמלי, ג׳יגסו (או ג׳קסון כמו שקוראים לו). לכאורה צילום טריוויאלי, כי כאילו מה הבעיה ולמה שאישה לא תנסר ניסורים במסור חשמלי?!
כשהייתי בכיתה ו׳ חילקו את הכיתה שלנו ל-2 קבוצות, מלאכה בנות ומלאכה בנים. הבנות למדו עם המורה מדי סריגה, תפירה ותיקון של כפתורים והבנים ירדו לנגריה ויחד עם המורה יעל שחר הם ניגרו ניגורים. זה הטריף אותי! אישה מורה למלאכה בנים, ריח של עץ, כלי עבודה מברזל, רעש, מלחציים, ואני תקועה עם הסריגה.
כבר בשיעור הראשון הבנתי שסריגה ואני זה כמו מים ושמן, אין מצב! ביקשתי לצאת לשירותים ובמקום זה ירדתי אל החלון של חדר המלאכה של הבנים. הסתכלתי וריירתי, ידעתי שאני חייבת! צעדתי בנחישות לכיוון הדלת, פתחתי ושאלתי אם אפשר להיכנס. יעל המורה אמרה ברור והבינה מיד, נתנה לי שופין, פלאח של עץ, וזהו. מאותו הרגע סגרנו חוזה ונשארתי עד סוף השנה.
מסורים, מקדחות, מחרטות, מנופים, עגורנים היו נוף הילדות שלי. אבא היה קבלן ובמרתף של הבית היה חדר מלאכה. כלי עבודה תמיד היו נגישים והביטחון עוצב כבר בילדות, אבל יעל… יעל המורה למלאכה בנים היתה השיעור הראשון שלי שנשים יכולות ללכת בעקבות התשוקות שלהן והן לא זקוקות לאישורים.
כשעמדתי מול התלמידות והתלמידים עם מסור חשמלי וניגרתי ניגורים, היה לי ברור שזו לא הפעולה שאני עושה אלא המסר שאליו אני מכוונת – ראויה ויכולה!