אהבתי את סבתא נוני. היא היתה לי הדמות המשפיעה והדומיננטית בחיי, ואפילו שהיא
נפטרה לפני המון שנים, חלק ממנה חי בתוכי.
9.2.97 | חלום
חלמתי שנכנסתי לדירה של סבתא ברח׳ העליה השניה בפתח תקווה (זה לא באמת היה הבית שלה, ולכן מעריכה שככה הייתי רוצה לראות אותו). בכניסה לבנין, בסמוך לחדר המדרגות, היתה ערימה של ג׳אנקים שחסמה את הכניסה – מעמד לאמבטיית תינוקות, פיילת מתכנת, עגלת שוק ישנה חלודה ועוד כל מיני. הזזנו את המצאי, פתחנו את הדלת, והילת זוהר הציפה אותנו – דירה לבנה וצחה, ועל אף שלא גרו בה הרבה שנים, לא היה בה אבק ולא קור עכביש אחד.
בבית היו רהיטים והמון צעצועים ישנים ומתנות שסבתא קנתה בחוצלארץ ולא הספיקה לתת.
החדרים היו ענקיים והתקרה עם קשתות גבוהות. הקירות לבנים ופה ושם ראו שהצביעה לא אחידה ויש משיכות צבע בהירות יותר.
אחרי הסיבוב הראשון בדירה, עברתי להתבוננות דקדקנית ומיקוד בפרטים. אז יכולתי להבחין בבובות ילדות שלי עם תווי פנים שהכרתי, ועל הפנים שלהן ציירתי בטוש ועטים. השיער של אחת מהן היה בלונדיני וגזור, לאחת היה שיער חום סינטטי גלי, עיניים קטנות ושפתיים משורטטות, והשלישית גדולה יותר בלי גפיים עליונות.
על המדף מימין לכניסה לבית היו מונחות שורות של בובות וצעצועים בכלים קעורים קטנים, ובכל אחת מהן אוצרות – סוסים וחיות קטנות, מכוניות, בובות עמים. צעצועים קטנים ועוד צעצועים, ועל הקיר מדף ועליו בובות מחוצלארץ, כלים של סבתא, ולמעלה למעלה גבוה על הארון, במקום שלא יכולתי להגיע אליו – הכינור של סבא משה.
הצטערתי מאוד שסבתא נפטרה, כי רציתי להגיד לה שיש לה טעם מיוחד בצעצועים ושהבית יפהפה, שצריך להיות מאוד רגיש לאמנות ואסתטיקה כדי להצליח לעצב בית שכזה.
—-
את החלום הזה חלמתי באמצע שנות ה-20 שלי, והוא אחד משלושה חלומות שבסופם הרגשתי שנפרדתי ממנה. מה שמופלא בעיניי הוא שפרטים שתיעדתי אז לפני שנים, הם חלק מהדי-אן-איי שמגדיר אותי היום – הארכיטקטורה של בית ישן, האור, הצעצועים, משיכות הצבע הלא מושלמות, ערימת הג׳אנק בכניסה והבובות עם הציורים על הפנים.