באפריל אנחנו עוזבים את הבית, הבית ראשון שבנינו ביחד, שבכל חלק בו נמצא חלק מאיתנו, ועם זאת – קל לשחרר. קל כמו שלא האמנתי.
קל להשאיר מאחור את הקירות, האדמה שהיתה לנו קרקע, הגג שהיה לנו מגן, החלונות המושלמים בלי התריסים, הדלתות והמשקופים שאספנו בחנויות יד שניה.. קל לשחרר. כמעט. החלק היחיד שקצת צובט זו הגינה שהיתה האהבה הגדולה שלי – כל צמח, שיח, זרע או שתיל נטמנו באהבה גדולה. בגלל זה אני מרגישה שחלק קטן הייתי רוצה לקחת איתי, משהו שהוא מעבר לזיכרון ולחוויה.
כבר כמה שבועות שמנסה להבין מה זה ה״משהו״ והשבוע סופסופ מצאתי.
בבית שלנו אין תריסים. יש חלונות ווילונות לבנים, ככה שבכל בוקר אנחנו מתעוררים עם קרן שמש בתחושה שאנחנו על ענן. זה מופלא! הרגע הזה משתנה בלילה, כי אז חושך בפנים ואור ירח או פנס מאיר מבחוץ, והצללים של הגינה פולשים בשחור/לבן אל תוך חדר שינה.
קניתי ניירות טובים ומכחולים חדשים, ערבבתי גוונים של אקריליק וחיכיתי.
הימים האחרונים היו קצת אפורים והצלליות נעלמו, אבל היום חזרה השמש וככה עם חצי פיג׳מה של בוקר עליתי על כסא וציירתי את הזית, ובזמן שציירתי הבנתי משהו על הרגע החולף וההשתנות, כי ככל שניסיתי להאחז בצללית, היא זזה, נעה עם הרוח, השתנתה בין העננים והשמש כמו אומרת לי בלי מילים – שחררתי אחיזה, תהני מהתנועה.
נוף
אקריליק על נייר
50:70 ס״מ
2020