במרץ 2018 צבעתי את השיער בכחול. זו היתה שנת ה-70 למדינת ישראל, ומכיוון
שאני באה מעולמות של תקשורת חזותית והעברת מסר, צבעתי את השיער והכרזתי שגם אני דגל. חודש אחר כך יצרתי את העבודה ׳יום העצמאות, הצעצועים הם
המילים שלי׳, שהייתה מעין מניפסט אוטופי למדינה שהייתי רוצה לחיות בה.
בשנים האלה (2018-2023) העבודות שלי נצבעו בכחול, הזדקפתי כמו דגל, נרפאתי, הפכתי עצמאית מנטלית ופיננסית. עסקתי בזהות, שייכות לעצמי ולמקום והפכתי חלק מהמחאה הגדולה שלנו לשמירה על צביונה של ארץ ישראל.
לא תכננתי את הכחול מעבר לקוספט, לא ידעתי לאן תוביל אותי הדרך, לא ידעתי שביום שבו הכרזתי על חגיגות העצמאות של מדינת ישראל, יצאתי למסע העמאות שלי.
את ״אישה עם חור גדול בבטן״ יצרתי ב-2016 כחלק מסדרה של שלוש עבודות בהן הבנתי שאני חווה משהו רגשי. לא ידעתי מהו אבל הבנתי שהחיבורים בצעצועים לא מקריים ושהאמנות שאני יוצרת צועקת ממני את מה שאני לא מצליחה להגיד במילים. העבודה הזו שהיתה אסמבלז׳ בצעצועים והפכה לציור, והיתה הכחולה הראשונה. את ״האישה עם הראש הכחול״ יצרתי כמה חודשים אחר כך והיא מתכתבת עם העבודה ״ייאוש״ שבה יצרתי את וודי עם הראש באדמה.
את סדרת הצילומים ״השפם של טלי״ יצרתי בין 2018 ל-2022 בהשראת ״השפם של דאלי״, סדרה שצילם פיליפ הלסמן בשנות ה-60 ושהגדירה את הפרסונה האמנותית של דאלי בעזרת השפם האייקוני.
לצד העבודות שעסקו בזהות אישית, יצרתי סדרה של קמעות ועיניים כחולות, שהיו אסמבלז׳ים בצעצועים וחפצים. החפצים והחיבורים יחד עם הסקרנות לחקור את ההשתנות של החפץ ביחס לקונטקסט וליצור אובייטים מוכווני זהות ריתקו אותי.
עשרות חיבורים מלאי הומור הפכו למיצב בלי עין הרע בחלון הראווה של שופרא בדיזינגוף בתל אביב.
2018 החזירה אותי אל נוף הילדות בשכונת יד לבנים בפתח תקווה ולזכרון זרי האבלות שהונחו על הרצפה לצד רשימות הנופלים. בהשראתם יצרתי סדרת זרים מטקסטילים שמצאתי. זה הכחול (👈 לפוסט על הזרים)
ואז הדגלים… מאות דגלי ישראל שאספתי מהשוליים של הכבישים, ובימים שהייתי בתחתית הבטחתי להם שיבוא היום ונעלה בחזרה אל ראש התורן.
הדגלים חוברו ב-2019 לדגל גדול, שהורכב מ-36 יחידות שכובסו ונתפרו יחד והפכו לדגל של הדגלים. הדגל מלווה אותי מאז בהפגנות המחאה ובעד שמירה ישראל הדמוקרטית הליבראלית השיוויונית (👈 לפוסט על הדגל של הדגלים).
ב-2019 סיפור היצירה שלי התהפך ומאמנית / יוצרת שעוסקת בחוויה ילדית והנגשת כלי לחשיבה יצירתית, הפכתי לאקטיביסטית סביבתית. משבר כלכלי שחווינו בבית יחד עם כמויות צעצועי הפלסטיק שאספתי לאורך כמעט עשור, הובילו אותי להתבונן אחרת על החפצים שמקיפים אותנו ולחפש ערך ומשמעות חדשה ליצירה.
מהיום שבחרתי לשנות את מהות היצירה שלי ולהעביר מסר לצמצום צריכה ולאחריות סביבתית, פעלתי בכל פלטפורמה אפשרית כדי להשפיע. כמה חודשים אחרי ההיפוך פנו אליי מעיריית תל אביב וביקשו שאגיש הצעה לפסל שמדבר על הנזק של הפלסטיק בחופים, וככה יצרתי את הכדור ים (👈 לפוסט המלא).
לאורך השנים שבהן יצרתי בכחול התעצבה האישיות שלי, נבנה הבטחון וההכרה במסוגלות. הפרפר הכחול היה הסמן ל״להיות עם חופשי בארצי״ ואיתו המוכנות לעבור לחזית, להחשף ולהפסיק להתחבא מאחור.
כמוני גם העבודות הכחולות עברו ממצב מרפא למסר של אופטימיות ותקווה. האמונה שאפשר, שהשבר והכאב הם הזדמנות להתפקחות וצמיחה קיבלו ביטוי הומוריסטי ביצירה. ככה יצרתי את החמסה חמסה חמסה משלושה קלפי טאקי וציירתי את החמסה מקלף ׳עצור׳ שמצאתי ברחוב.
ופופאית HOPE, האחרונה בסדרת הציורים שבה הדמות נצבעה בכחול, נפרדה מהשרירים ומרימה את הדגל עם מסר לתקווה.
כשאני מעלה בבית את הרעיון לצבוע את השיער לכחול, מיד כולם מזדקפים ׳לא!׳ את לא צובעת לשחור, את חייבת להשאר כחולה וכשאני שואלת ׳למה׳, יש להם שתי תשובות:
הראשונה: את מותג כחול וככה מזהים אותך, והשניה (והיא גם הסיבה שבגללה אני לא משנה) כי הכחול שיש לך על הראש גורם לאשים לחייך!
צילומים רן קראוס, אריק סולטן, אלה פאוסט ופיליפ הלסמן (הצילומים של דאלי ע״פ חוק זכויות יוצרים 27א׳).