הזר | 2015
אמצע הלילה. התעוררתי. הוצאתי מהתיק את ה״זר״ שהבאתי מהסטודיו והתחלתי לצבוע בטוש שחור, וככה בשקט הזה של אמצע הלילה ניסיתי להבין למה דווקא הדימוי הזה כל כך מושך אותי בשבועות האלה שלפני יום הזיכרון.
כשהייתי ילדה גרתי בפתח תקווה בשכונה שקוראים לה יד לבנים, שנמצאת בסמיכות לגן יד לבנים ולבית יד לבנים (אתר לזכר חללי צה״ל), זה עם הרחבה הענקית וחלונות הזכוכית הענקיים שדרכם אפשר היה לראות את הקרביים של המקום – קיר ענק עם רשימות מהרצפה ועד התקרה של אלו שלא חזרו מהמלחמות. כמעט בכל בוקר וצהריים הלכתי לבית הספר (שגם לו קראו יד לבנים) דרך הגן ורחבת המבנה. חלונות הזכוכית תמיד היו פתוחים וחשופים כך ש׳המתים׳ כאילו צעקו – תראו אותנו, אנחנו כאן!, ואני, ילדה חולמת, ראש בעננים ועיניים שסורקות ומנסות להאחז בשם אחד מתוך האינסופ.
ובימים האלה של חודש מאי, בין הטקסים והדמעות, זוכרת לרגלי הרשימות את עשרות הזרים העגולים, הפרחים והסרטים השחורים, ופתאום באמצע הלילה, הבנתי שמה שיצרתי היה פרשנות לנוף הילדות שלי, שאינטואטיבית בחרתי ליצור את הזר ממפת שולחן של בית עם פרחים שגזרתי, צבעתי בשחור ומחקתי כל זכר לגוון תכלת שמיימי ושזרתי חרוזי דם קטנים באדום וכתום.
הזר הזה הוא שלי.
הזר הכחול | 2018 – 2023
את הזר הכחול יצרתי לראשונה ממפה לבנה עם פרחים כחולים ב-2018 בימים שהחיים שלי נצבעו בכחול. מצאתי מפת שולחן לבנה עם פרחים בתכלת וכחול, גזרתי, סידרתי בצורת עיגול, חיברתי בסיכות והנחתי בצד.
במשך חמש שנים לא חזרתי אליו. לא התחברתי לרעיון שזר אבלות יכול לקבל גווון אופטימי וכחול, אלא שהשבוע הוצאתי אותו מהקופסה, גזרתי עוד כמה פרחים מהשארית של המפה, הוספתי כמה חרוזים ופתאום הוא הרגיש עכשווי ונכון. אולי זה בגלל שהמחאה מעמתת בין פחד קיומי לריפוי ותקווה, אולי בגלל שהרחובות נצבעים בכחול ולבן ואולי כי בחרנו לראות במותם צוואה לחיים.
הזר | 2019
את הזר הזה יצרתי מכותנת סאטן שמצאתי בערימת בגדים בשוק הפשפשים בחיפה. כבר היו לי שני זרים עשויים פרחים שהכנתי שנה ושנתיים קודם ממפות שולחן, אבל בפעם הזו תפסו אותי הפרחים של הכותנת הרכה המלטפת ואיתם עלו המילים מלילה לא שקט של שלמה ארצי:
אז היא שואלת זה עוזר
תעשן ותחזר
היא מתפשטת גם כשלא חם
ומפתה אותי.
מבין כל הזרים שיצרתי, את הפרחים בזה לא תפרתי לעיגול אלא השארתי בהם את הסיכות. רגע כזה של מר ומתוק.
הזר | 2023
אש. בין מחאה לתקווה. האדמה בוערת.
ב-2018 שכונת הילדות שלי בפתח תקווה ״קראה״ לי לחזור. יזמתי פגישה עם מנהלת האמנות בעיר והצגתי לה את הזרים. לא ידעתי מה בדיוק המטרה, רק הבנתי שעבורי זו היתה חווייה מרפאת ותשוקה ליצור עם אנשים מהמקום.
העלנו רעיונות והבנו שהחיבור המדוייק ביותר יהיה לקיים סדרה של מפגשים עם קרובי משפחות הנופלים, ולאפשר להם לעצב זרים אישיים, כל אחד מחווית הגעגוע והכאב הפרטי שלו.
בין זיכרון ילדות ליום זיכרון | סדרת מפגשים עם משפחות שכולות
תמיד לימדו אותנו שאסור לשחק ברגשות, אסור לחייך בטקס או להשוות בין המתים. לימדו אותנו שזיכרון זה דבר עצוב ומשחק זה דבר שמח.
בסדרת המפגשים עסקנו בזיכרון ובהנגשת דרך משחקית, בה אנחנו הממציאים והיוצרים של סיפור השכול, של הרגשות הנובעים ממנו ואופן הביטוי שלו בעזרת: צעצועים וחפצים, טקסטילים ורדי-מייד מסוגים שונים.
'טקס הנחת הזרים' חוזר על עצמו מידי שנה כחלק מסמלי ההנצחה והאבלות הלאומיים ביום הזיכרון.
הזרים מעוצבים עפ״י קודים ותקן קבוע – צורתם עגולה וקוטרם אחיד, לרוב נועצים בזרים פרחים מסוג גרברות. במרכז כל זר מתוח סרט שחור עם כתובת בלבן, כסף או זהב. קודים אלה היוצרים אחידות ושוויון מבטלים כל סמן לזהות וביטוי אישי בין אלפי הנופלים.
אבל, לכל אחד מבני משפחות הנופלים מימד ומשא אחר של כאב וגעגוע, לכל אחד רישומי הזיכרון והדרך הייחודית בה הוא בוחר לבטא אותם. כוחה של האמנות הוא ביכולתה לשמש כלי לביטוי אישי של תחושות ורגשות שלעיתים לא ניתן לומר במילים אלא בבחירה אינטואטיבית, חושית וחומרית – זה הכלי אותו ביקשתי להנגיש לקרובי הנופלים.
הזרים הוצגו בערב יום הזיכרון 2018 במעמד הטקס המרכזי בבית יד לבנים בפתח תקווה.
על הפרוייקט 👈 בתכנית הבוקר של אברי גלעד והילה קורח.
#יוםזיכרון #זיכרון #זרזיכרון #ביתידלבנים #לזכרם