הדגל של הדגלים הוא סיפור ישראלי – אוסף של רגעים וזכרונות, שבר ותקומה. הדגלים הם אנחנו, האנשים, שבחרנו בהם, שנשאנו אותם בגאווה, שאיבדנו אותם בדרך ולא ויתרנו, הרמנו ונתנו להם סיכוי. לכל אחד מהדגלים הבטחתי שיבוא היום ונעלה גבוה. הבטחתי להם תקווה.
ב-2018 צבעתי את הראש בכחול. מה שהתחיל כהומאז׳ לחגיגות העצמאות ה-70 למדינת ישראל, הפך למסע עצמאות, להגדרת סט ערכים, זהות ושייכות. בשנים האלה העולם שלי נצבע בכחול – חלמתי בכחול, שיחקתי ויצרתי בכחול. הדמעות שלי היו כחולות והצחוק… כולו כחול. אומרים שהכחול מרפא, ועבורי הוא היה התרופה. הוא אפשר לי לעבור ממצב של ייאוש לתקווה, להשתחרר מהפחד אל החופש ומתוך שלום פנימי להקים בתוכי מדינה.
את הדגל הראשון הרמתי בערב יום העצמאות 2018. הלכתי עם הבן הצעיר שלנו לסיבוב במושבה, ראיתי דגלים שנפלו על המדרכה ואנשים שדרכו עליהם ובכלל לא היה להם אכפת. המראה של הדגל שלנו, שהפך לפסולת חד פעמית העציב אותי ולא יכולתי להישאר אדישה. הרמתי אחד ולקחתי איתי. למחרת התחלתי לאסוף דגלים מהשוליים של הכבישים.
מאות דגלים אספתי מהכבישים, המדרכות והכיכרות. דגלים פרומים ושלמים, שחורים ולבנים, וכל דגל שאספתי הרגיש כאילו הושטתי יד למישהו שנשאר מאחור, כל דגל הרגיש כאילו הרמתי את עצמי מהרצפה. את כל אחד מהדגלים כיבסתי, יישרתי והבטחתי להם (ולעצמי) שיבוא היום, נזדקף ונעלה בחזרה. אז עוד לא ידעתי.
באפריל 2020 הנפתי אותו בפעם הראשונה. הבנתי שיש לי מה להגיד, שאני רוצה לחבר א.נשים לסיפור הקולקטיבי ולהיות חלק מהמון שקם ליצור סדר ישראלי חדש. חברה תפרה לי דגל מהדגלים שאספתי ואיתם יצאתי לדרך. הסתובבתי עם הדגל בכל הארץ – מצפון עד דרום, ירושלים, תל אביב, פסגת הר חירייה, על שרידי האקוודוקט בקיסריה, בחדר של שמעון פרס… בכל פעם שהנפתי אותו, הרגשתי שהוא עוגן להישען עליו. דיברתי סיכוי ותקווה.
כשדמיינתי והבטחתי לדגלים שנעלה בחזרה אל ראש התורן, שיחקתי עם אמונה פנטסטית, אבל כשהדגל הופיע בתקשורת ואחרי זה שוב ואז שוב, הרגשתי שזה קורה באמת, שההבטחה מתקיימת, שהדימיון הופך למציאות.
צילום: איתי רון ל״הארץ״
הדגל השני, ״לא לשווא״
באפריל 2023, יחד עם יום העצמאות, הזיכרון הדגלים חזרו אל השוליים של הכבישים ושוב יצאתי לאסוף. לדגל של הדגלים הוספתי את ״לא לשווא״, דגל שמוקדש ללוחמי מערכות ישראל ופעולות האיבה. הפעם תפרתי אותו בעצמי, תך ועוד תך בחוט זהב, כמו הקינצוגי היפני בו השבר הוא השלם החדש.
אחד הדגלים היה פצוע וקרוע, אבל החלטתי לא לוותר עליו. תפרתי אותו וחיברתי לו טלאי של פרח כחול שגזרתי ממפת שולחן ישנה. הפרחים של אותה המפה שימשו אותי ליצירת זר זכרון, ולאט לאט הבנתי שכל החלקים שאני אוספת מתחברים לשלם חדש.
צילומים: ראובן קסטרו ופלאש 90
הדגל השלישי ״עם ישראל חי״
ביולי 2023 צעדנו עם הדגל לירושלים, ומהשוליים אספנו 18 דגלים, שגם הם כובסו, גוהצו וחוברו לדגל. האמנתי בסיכוי.
מוצאי ה-7 לאוקטובר, שבת השחורה
ניתקתי את הדגל של הדגלים מהתורן, קיפלתי והנחתי אותו בצד. בכל השבועות מאז המשכתי ואספתי דגלים מהשוליים של הכבישים, וכשהצטברה כמות התיישבתי על המכונה ותפרתי אותם – דגל ועוד דגל פיסה ועוד פיסה.
293 דגלים חיברתי יחד, חלקם תפורים בזוגות, חלקם בשלשות, בחמישיות, חלקם שלמים, חלקם מתפוררים. לא ויתרתי על אף אחד! לחלק מהדגלים חיברתי פתק עם שמות, סרט צהוב, תפרתי פרחים, טמנתי זרעים, לכל דגל הענקתי את הרגע שלו – אוסף של חיים וזיכרונות.
במרץ 2024 נסעתי לשדה בוקר, פתחתי את הדגל של הדגלים וביקשתי להתחבר לחזון ולרוח של בן גוריון – היכולת להפוך חזון למציאות ואת ה״אין״ והשממה לגלות שאפשר להפוך לחיים. יומיים אחר כך תפרתי את הדגל ה-293 בכנס הקשבה שיזמה שרי ג׳קסון קליין, ובסיום האירוע פתחתי את הדגל ותליתי אותו בפעם הראשונה.
מעל שש שנים ויותר מ- 400 (!) דגלים שאספתי מהשוליים של הכבישים, וכשהייאוש מעז לחלחל אני חוזרת אליו, אל הדגל של הדגלים, מזכירה לעצמי שהדגלים האלה עלו מהתחתית וזה לקח זמן. שהם ייצוג שלנו, שקמנו אנחנו מהשוליים והקצוות של החברה, הרמנו דגל, מאות אלפי דגלים, הפכנו עם שהתחיל ללכת, שאנחנו הסיכוי, הערכים, השייכות. אני פופאית The strongest believer ואסור לאבד תקווה!
עבודות נוספות שקשורות לדגל:
👈 יום העצמאות. הצעצועים הם המילים שלי
👈 התקופה הכחולה
👈 איך מציירים תקווה?
אחינעם ניני עם הדגל ביד שרה את התקווה
צילומים: עוזי פורת, יורם גדות, בן כהן, רובי קסטרו, פלאש 90 למאקו, איה צ׳צ׳קס, תומר צ׳צ׳קס, לימור שטייגמן
תפירת הדגל של הדגלים: רוני הרוש קרנץ
#דגל #דגלישראל #הדגלשלהדגלים #שימושחוזר #ישראל #flag #israel #hope #thestrongesteliever