כבר כמה ימים שמתעסקת עם הלב, עם הרגש, עם התשוקה לחזור לאהוב (אולי אלה השנתיים שעברנו ואולי הקורונה שכיווצה את שרירי החיבוק).
לפני כמה ימים חזרתי ללמוד ימימה. הבנתי שאחרי שריפאתי את הנפש הגיע הזמן לרפא את הלב, וישבתי במפגש והייתי תלמידה בינתית מצטיינת, אבל הלב… קפוץ.
לפנות בוקר התעוררתי מחלום. קמתי מהמיטה, פתחתי דלת ויצאתי לגינה. ישבתי עם בל (הכלבה שלנו) על הרצפה כמעט שעה וליטפתי וליטפתי. אני אף פעם לא קמה ללטף באמצע הלילה, אבל כנראה הרגשתי שזו ההזדמנות האחרונה. בבוקר מצאתי אותה מתה.
׳זה רק כלב׳ יהיו אלה שיגידו, אבל בשבילי היא היתה החברה הכי טובה.
אז הלכתי לסטודיו והדפסתי הדפסים בכל מיני צבעים (רק לא בשחור), ובכלל לא היה לי אכפת מהתזוזות. הפוך! כנראה שגם הדף מרגיש את הרעידות הקטנות. וכשסיימתי לקחתי את אחד ההדפסים וחיממתי את הלב שלו באדום.
אני לא יודעת מתי הלב משתחרר מקפיצות, אבל אם הוא כואב כנראה שזה טוב.
לזכרה של בל.
