לפני כמה שנים שאלתי את איה, הבת שלי – תגידי, למה את תמיד הולכת עם חולצה ומכנסיים שמסתירים את הבגד ים?
בגללך! היא ענתה לי.
אני? איך זה קשור אליי?!
כי כשהייתי ילדה, היא ענתה לי, ושאלתי אותך למה את הולכת רק עם מכנסיים ארוכים, ענית שאת מתביישת כי יש לך רגליים שמנות. הקשבתי והאמנתי שאם הרגליים שלי לא רזות – אז גם שלי שמנות.
כשפתחתי את הסטודיו לפני איזה עשור, בחרתי לצאת מכל הקופסאות, להשתחרר מכל המסגרות וליצור אמנות שמעבירה מסר, ככה שבכל יצירה המסר שונה ולכן גם הצורה משתנה. ויצרתי את המאוורר בכיכר רבין עם מסר לרוח חדשה. ואת יום הולדת במוזיאון ישראל עם המסר – החגיגה של כולם!. אספתי ויצרתי במאות אלפי צעצועים שבורים, שהובילו אותי אל פסל הכדור ים מהפסולת עם מסר לאחריות סביבתית וצמצום צריכה, ופופאית עם המסר לאישה החדשה.
ולצד היצירה שהיתה עוצמתית ונועזת, הייתי אשה ואמא – למראית עין יכולה על הכל, אלא שבפנים איבדתי את השמחה, הזהות והבטחון. התפוררתי וכבר לא הייתי מי שהכרתי.
פופאית נולדה מתוך השברים והיא כל מה שביקשתי להיות – חזקה מבפנים, חיונית ונוכחת, אלא שהיא הייצוג, והבנתי שכדי להיות מודל ראוי עבור הבנות שלי והבנים – אני חייבת לחזק את הערך והדימוי העצמי ולהפוך להיות הפופאית שאני רוצה!.
הרגע הזה שבו עמדתי חשופה מול מצלמה קעקע בי את ההבנה שלא החומר והצורה מגדירים אותי – אלא מה שאני מרגישה ועושה.
* * *
הפוסט מוקדש לבנות שלי, לנשים המופלאות בחיי, למשפחה שאני כל כך אוהבת ולחברים, לאלו שרכשו פיסה ממני לעצמןם, ולכן שקוראות, מחזקות ומחזקים (!), אתןם הכח וההשראה ומרגישה שאתכןם הכל אפשרי!
צילום: שהם אפרתי