פעם, כשסבתא נוני עוד היתה בחיים (וזה היה די מזמן כי היא מתה כשהייתי בת 16), קראנו לה סבתא בזוקה. למה? בגלל שתמיד היו לה בזוקות! בזוקות וסוכריות גומי בתוך קופסאת פלסטיק בצבע אדום בורדו עם פרחים ירוקים ומכסה כמו כדור, שחיכתה לנו בקצה השמאלי של המדף במטבח.
פעם, כשהיינו קטנים, המדף והקופסא נראו גבוהים ורחוקים, ונדרש כל כך הרבה מאמץ להגיע!. כולה מטר וחצי מהרצפה, אבל לילדה קטנה הקופסא היתה קצה היקום ובתוכה עולם שלם של אפשרויות וממתקים!
באחת הסדנאות, כשישבתי בתוך שלולית הצעצועים, פתאום הבנתי!
הבנתי שככה בדיוק, ברגע ההוא של הילדות בגובה 80 ס״מ וצנצנת ממתקים בקצה היקום נוצר החלום והשאפתנות, שבעצם זה הדבר – ילדים סקרנים, מחפשים, מסתכלים למעלה ומנסים. אין להם תקרות זכוכית או פחד, הם עולים על כסא, מטפסים על השיש, מסתכנים, מושיטים יד, מותחים גבולות עד הקצה, והרגע הזה של ההצלחה מתוק ובלתי נשכח. אבל אז אנחנו גדלים, המרחק מתקצר ומתישהו אנחנו כבר לא צריכים להרים ראש, לא לטפס ולא להתאמץ כי הכל בגובה העיניים. אנחנו שוכחים שאפשר להסתכל למעלה, לשאוף ולהגשים.
קופסאת הממתקים של סבתא הפכה להיות הדי.אנ.איי שלי לשאפתנות, ייצור והגשמת חלומות.