בערך בת 10. לאבא מרתף שבו הוא מפסל בחימר, בשעווה, ברזל וחומצות, ויש לו
מחרטה ענקית משומנת שמתחתיה מצאתי מקום. בית. מסניפה את ריח הנסורת הטריה ומתענגת.
בכלל לא מעניינת אותי תוצאת החריטה אלא פתיתי הנסורת, שאריות החומר הם החוויה, זה הדבר! כל ערימה שונה ולכל פתית נסורת תווים משלו. מתבוננת, נוגעת, רושמת את הצורות לזכרוני. שארית החומר הכעורה, חסרת התועלת, היא היפה בעיני. זוהי הטיפוגרפיה של עבודת המכונה.