זה היה חודש שבכל בוקר התעוררתי, פיפי, שיניים, קפה ועם הפיג׳מה יצאתי לפינה שלי בגינה. הרמתי את הכיסוי, חיברתי אקדח דבק לחשמל, הנחתי סלסלה עם חיות והתחלתי להדביק. שעה – שעתיים עד שהטמפורטורה עלתה ואז עצרתי וחזרתי שוב בערב אל אותו הטקס באותה הפינה.
טבע דומם
קרוב ל-1,000 צעצועי פלסטיק, גומי ועץ שאספתי וקניתי בשווקים ובויצו. 100% שימוש חוזר!
יש משרוקיות, מחזיקי מפתחות, מלחיות, פלפליות, מתקן של מברשות שיניים, פאטצ׳ים, סיכות, עגילים, מדבקות, חרוזים, כלי נגינה, נשכני תינוקות, מיליון צעצועי הפתעה, דמויות מסרטים מצוירים, צעצועים שאספתי מהחוף, מתכת, פורצלן ופרחים מפלסטיק. אתןם תראו יצירה מהממת ביופיה צבעונית ומרהיבה, והיא באמת כזאת, אבל כל מה שיש בה הוא אסון! הדבר הכי הכי רחוק מחיים ומטבע.
את העבודה יצרתי לתערוכה ״המוזיאון הראשון שלי״ שתפתח בסוף החודש במוזיאון האדם והחי ברמת גן, והיא סחפה אותי למסע מדיטטיבי בין חי צומח ודומם. פגשתי חומרים שונים, שיווק, החפצה, החמדה (מנחמדות), עיוותים, ריחוק, ניכור וחיבור, אהבה וכעס על הניצול הציני של התעשייה ועל תרבות הצריכה.
אז למה צובעים תנינים בוורוד? איך אנחנו הולכות.ים לישון עם דב? איך פרסה של סוס הפכה למזל ולמה הפכו ג׳ירפה לאורגן? למה הדשא סינטטי, הפרחים מפלסטיק והפרפרים עם מגנט? שאלתןם את עצמכם פעם כמה קילומטרים כל חפץ קטן עבר בעולם, מה עושים עם מה שנזרק או כמה זמן לוקח לכל חפץ כזה להתפרק?
התערוכה מיועדת להורים ולילדים, כשהמטרה לעורר מודעות לצמצום צריכה, התבוננות ואחריות סביבתית. לשאול שאלות, להטיל ספק ואולי לגרום למישהו.י לחשוב פעמיים לפני שרצים לקנות.
אוצרות: שלומית עצבה-ברנע וניב נודלמן