את הפסלים של אלברטו ג׳אקומטי פגשתי בפעם הראשונה בנעורים. למדתי בכיתת גרפיקה בעמל א׳ בפתח תקווה, ובמסגרת שיעורי תולדות האמנות והכנת התזה לבגרות, נדרשנו לבחור אמן. עמי, שהיה המורה לרישום, חשב שמשהו בקו הרישומי הפראי שלי מזכיר את ג׳אקומטי, ושלח אותי אל נעמי, שהיתה המורה לאמנות. נעמי שלפה ספר מהמדף, הראתה לי רישום של דייגו (אחיו) ותמונה של ״נשות ונציה״, ומאותו הרגע קועקעה בי ההבנה של יחסים, נוכחות, חומר ומהות.
במשך שנים, חקרתי את ג׳אקומטי, את הנוכח-נפקד, הקרוב-רחוק. את הזהות, הכרסום, הפגיעות, הניכור, הבדידות, טביעות האצבע שחודרות בכל פסל לגוף ולנשמה. מול כל עבודה להרגיש שאני אוטוטו נוגעת ולא מצליחה להתקרב. אלברטו ג׳אקומטי הוא ריתק אותי!
את ״אלברטו״ יצרתי בהשראתו עם חיבור בין הטבעי והסנתטי, בין עבודת יד שמחפשת צורה לרדי מייד ושימוש בקיים. דמות ארוכה, מזדקפת עם רגליים חזקות נעוצות באדמה.
צילום: אריק סולטן