בין שמיים לארץ

לפני כמה שבועות נפרדתי מהפחד. פחד שליווה אותי הרבה שנים. הפחד מלאבד, מלהישאר ללא מקור פרנסה יציב. פחד שהילדים יישברו, שהמשפחה תתפרק, שלא יהיה ומה יגידו. 

הרוב לא ידעו מה אני חווה, אחרים שידעו לא הבינו על מה אני מדברת, ואני – העדפתי לקחת כדור וקיוויתי שיעבור, וכשלא עבר לקחתי עוד אחד.

בעצם השינוי התחיל לפני כמעט שלוש שנים (אולי אפילו קודם אבל זה כבר לא משנה), כשהבנתי שיותר מידי כוחות מפעילים אותי, שיותר מידי אנשים מושכים בחוטים במקום שאני אחזיק במושכות. ברגע אחד של ויכוח פתאום הבנתי שאני בוחרת, ובאותו הרגע ידעתי שהבחירה הזו תשנה את חיי!
בהתחלה חשבתי שזו אני, ואני לבד, אבל עם הזמן גיליתי שיש לי כמה שותפים: 

המשפחה שלי
ההשראה למי שאני. הם הכוח, העוגן, היצירתיות, התבונה, לפעמים המשענת, המפלט, המקלט. ביניהם אני יכולה לטעות, להתנסות, לנחור בלילה ולהפליץ ביום, כי לפעמים אנחנו רק צריכים את האחד שיאמין בנו וייתן לנו את הכלים להצליח!

אתןם! 
כי לעמוד על במות ומול קהלים זה פחד. פחד אימים! והייתם שם כל אחת ואחד מכם בשבילי – האמנתם, הקשבתם, צחקתם איתי ובכיתם. הבנתם אותי והרגשתם (והייתם סלחנים כשלא הייתי מדוייקת), ובסוף כל מפגש אתכם יכולתי לגזור עוד חוט מהמריונטה ולהפוך לילדה האמיתית שאני.

והאמנות 
שהיא השיקוף שלי. האמת הכי אמיתית. הכלי השפה, התזונה, החומר שמזכיר לי שיש תהומות אפלים ואין תקרות זכוכית. 
האמנות היא כלי הריפוי שאפשר לי להתבונן לתוך עצמי והחוצה, לדבר בלי מילים, לכאוב ולצרוח מאושר!