התקופה הזאת מלווה בעליות וירידות. המצב רוח מוסט מהחדשות, שמונעות מהפוליטיקה ומיקסום החרדה, ולרגעים החוסן שבי מתערער. טפו טפו כולנו בריאים ונעבור את התקופה, אבל הריק הנמק הזה מסביב והרחובות השקטים.. נדמה שכולם נעלמו. צעדים קטנים אני מזכירה לעצמי. צעדים קטנים ושבי על הרצפה.
–
פעם, כשעשיתי את סדנאות הצעצועים, הייתי מתחילה את המפגש ב׳לשבת על הרצפה׳, וישבנו, וזה תמיד היה רגע כזה קדוש שבו יכולתי להתבונן שוב על העולם מעיניים של ילדה.
יש משהו בגובה הזה של ילדים, שמצד אחד מאפשר להם להתבונן למטה ולראות בבהירות המון פרטים והזדמנויות שאנחנו הגדולים כבר לא רואים (כי אנחנו רצים קדימה ולא מסתכלים), וכי יש בגובה הזה רגע שהוא תנועת חיים – מלמטה אפשר להרים שוב את הראש, להושיט יד לכוכבים, לגלות שאין שום תקרה ושום קופסא ושום זכוכית, ובגלל שאנחנו על הרצפה אז כבר מותר לשחק ואפשר להמציא, ליפול ולקום, לחלום ולהאמין.
ואני ממושמעת. מתיישבת על הרצפה, רושמת בתודעה את הלמטה, ילדה, תמימה, תאמיני, קומי, תחלמי! יצא שחלמתי ורודה.
מימין: Dancer
משמאל: Lover boy
שמן תעשייתי על קנווס
150 / 100 ס״מ
2020