הכל היה תפור. כמעט.
כרטיס טיסה, מלון, פרזנטציה. הזמינו אותי להתארח במשרדים בניו יורק, תו ירוק, שיתפו שבדיוק עברו קומה. כבר התרגשתי, התכוננתי, הייתי הכי מאורגנת שאני זוכרת, רק שלא נעצתי תאריך ביומן. פרט קטן. פגישה.
ארבעה ימים לפני הטיסה הסתבר לי שבדיוק בתאריכים שאני מגיעה, הם בקפסולה ועובדים מהבית.
יכולתי למרוט שיער, להתעצבן, לדפוק את הראש בקיר, לצרוח את הנשמה, אבל הדבר הראשון שיצא לי זה צחוק. כאילו מה את מופתעת?!? ככה את חיה כל החיים, ובייבי – אמריקה זה לא שכונה!.
בשנים האחרונות למדתי שכל אתגר שבא לי לפרצוף הוא השיעור הכי חשוב, שאלה הרגעים שבהם אני מותחת את קצוות המסוגלות שלי ומשתבחת.
המתנתי. ההמתנה טובה.
בבוקר הלכתי לים. השקט של הים מאפשר לי להקשיב לעצמי. בדרך הביתה כבר הכל התבהר. כמה התייעצויות עם אלה שמלווים אותי בימים האלה, שעתיים מתוחות, דחייה של שבועיים ובערב כבר הכל היה סגור כולל ובעיקר פגישה.
פופאית הזאת… חתיכת פרסונה!
רואה אותה ורואה את עצמי – קצת מאוליב הקלאמזית וקצת מפופאי, רק שבמקום שרירים של כח היא מחזקת בי את שרירי האמונה.
—
צילום פורטרט מתוך הסדרה ׳השפם של טלי׳ (מחווה ל׳שפם של דאלי׳ שצילם פיליפ הלסמן בשנות ה-60).
