צוואה

אף פעם לא ראיתי את כתב הצוואה של סבא וסבתא שלי. את הצוואה שסבא השאיר לי כתבתי ביחד איתו כשהייתי בת 12, אולי 13. עשרות שורות שהוקלדו במכונת כתיבה, נכרכו והפכו להיות הפרוז׳קטור של חיי.

סבא וסבתא שרדו את המלחמה. ביחד עם עוד שבעה חברים שהבטיחו לשמור אחד על השנייה עד המוות הם עברו גטו, רדיפות, קריעה מבני המשפחה שנשלחו להשמדה, מסתור מתחת לאדמה, כינים, מחתרת פולנית, העברת נשקים, בגידת המפקד, ניסיונות חיסול, תושיה ויצירתיות, המלטות ומבצע הצלה של פולני אחד בשם אדק, בנו והמאהבת, שהסתירו אותם בעליית הגג של האסם. כמעט ארבע שנים הם שרדו את התופת, מתוכם שנתיים הסתתרו בעליית הגג בגובה של כ-90 ס״מ בלי שום יכולת לצאת החוצה או להזדקף ולעמוד ישר. כל התשעה שרדו.

בתום המלחמה הם עברו מאות קילומטרים ברגל ובליבם תקווה. הם הגיעו לאיטליה, נעצרו, שוחררו ע״י הבריגדה ועלו על אניה בהפלגה בלתי לגאלית לארץ. במשך שבועות הם היטלטלו בין הגלים, בין חיים למוות, אכלו ביסקוויט ביום וראו את חופי ישראל מתקרבים ומתרחקים כשהורו להם לשוב חזרה. הם לא ויתרו, נלחמו בשארית כוחם עד שהגיעו אל אדמת ישראל.

שנתיים מאוחר יותר הוקמה המדינה. 75 שנה מאוחר יותר מאיים ראש הממשלה עם הקואליציה הרעה הארורה לחרב את כל מה שהם נלחמו עליו והקימו פה בדם ודמעות.

סבא השאיר בידי ובליבי צוואה. את קובץ הדפים שאגדתי אז לסיפור הוא פתח במילים: ״נדמה שגם הבלתי אפשרי, הפך ביום אחד לאפשרי״. את השורה האחרונה חתם ב״אבוי לו לעם שאין לו מולדת״.