זו אני.
זה אולי נראה כמו בדיחה גרועה, אבל זה לא. הפוך! זו התוצאה של רגע קטן בין אנשים. מחווה קטנה של נשים. הרגע הזה שבו חילווה עטפה את ראשי במטפחת כחולה, ונעצה בה סיכה ורודה נוצצת היה אירוע אנושי, שברירי, עדין להפליא, מלא רגש, שותפות וכבוד.
בשיעור הראשון בקורס ׳שילוב אמנויות׳ התבקשנו לכנס מעגל אינטימי של שלוש בנות ולספר על מפגש קבוצתי שהרגשנו בו בטוחות, ולספר את הסיפור מול הקבוצה באופן תיאטרלי. ככה מצאנו את עצמנו יחד במעגל – שתי יהודיות ואחת מוסלמית. ישראליות (בגלל הפרטיות אמציא להן שמות: חילווה, בגלל היופי ואמזונה בגלל שהיא אקזוטית להפליא).
חילווה פתחה וסיפרה על מפגש עם קבוצת תלמידים בבר אילן, שקיבלו אותה בחיבוק חם ועם הרבה אהבה. ״זה לא מובן מאליו״, היא סיפרה, כי היא ערבייה ובקבוצה היו ישראלים דתיים וימניים, ובד״כ מלווה אותה הפחד – פחד לצאת לרחוב, פחד שירדפו אותה, שיתקפו אותה. ״אתם פוחדים מאיתנו, שאנחנו נעשה לכם משהו״, היא אמרה. ״אבל בכל מקום בודקים, מחטטים, עוצרים אותנו. אנחנו פוחדים מכם בדיוק כמו שאתם פוחדים מאיתנו״. המחשבה שעברה לי בראש היתה, בעצם למה? שאלתי וידעתי את התשובה – החיג׳אב!
תמיד כשאני רואה נשים עם כיסוי ראש, עטופות וארוזות בתוך המטפחת, אני סקרנית לראות מה יש מתחת, סקרנית להסיר את הכיסוי ולראות את הפנים האמיתיות של מי שמולי, וכשהיא אמרה את המילים האלה, הרגשתי שייכת לסיפור שלה וביקשתי לרגע להיות במקומה ולעשות החלפות. ביקשתי להסיר את כיסוי הראש שלה ולחשוף את האישה שהיא, ושאלתי אם היא תסכים לעטוף את הראש של שתינו, את אמזונה ואותי, והיא הסכימה. ככה מצאנו את עצמנו שלוש נשים – שתיים יהודיות ואחת מוסלמית יושבות מול הקבוצה, ובשקט ללא מילים, חשפנו את השיער, קצוות הפנים והעורף של חילווה, והיא – ברוך ובטקסיות עטפה קודם את אמזונה במטפחת ורודה ואח״כ אותי באחת כחולה, נעצה סיכה ורודה וחייכה.
האקט הפיזי תורגם לטקסי, לרישום בתודעה בו הרגשתי את גופי וליבי משתחררים מכל דעה קדומה, סטראוטיפ או תיוג. אישה היא אישה.