אמא שלי תמיד אומרת שאם לא הייתי, היו צריכים להמציא אותי…
לקראת כנס מרצים שהשתתפתי בו, רכשתי שמלה חדשה שניה חדשה. כיבסתי אותה, גיהצתי והנחתי על הכסא. אשה מסודרת.
בבוקר כשלבשתי אותה, ה-וי של הצווארון היה מקדימה וזה היה טבעי והסתדר יפה עם השרשראות, רק שלא היה לי ברור מה כוונת המעצבת ולמה תפורים שם כפתור ולולאה. יצאתי והגעתי אל הכנס ובזמן שדיברתי עם חברות, הכנסתי ידיים לכיסים. מוזר, חשבתי, הם בזווית הפוכה ופונים אחורה. איזו מעצבת מוזרה…
וכשהתיישבתי והיה לי רגע לעצמי עשיתי סדר – אם הכפתור מקדימה והכיסים מאחורה.. זו לא השמלה אלא אני הפוכה!! הוצאתי ידיים מהשרוולים, השארתי את השמלה במקום והסתובבתי בתוכה. עכשיו כשהכל בסדר הרגשתי נח לשבת, אלא שאז ראיתי שכל הפס הקדמי התחתון של השמלה נפרם. חשבתי שאני מתעלפת!! כאילו מה עכשיו?!?! עוד רבע שעה אני מתחילה הרצאה, זה בדיוק בחזית, בגובה ברכיים והרגליים כל כך לבנות!! וברקע מרצה מנכ״לית וטכנולוגיה וחדשנות ועידן חדש, ותכף אני והכל פארטץ׳!… התחלתי להזיע. נזכרתי שכשהתיישבתי בבוקר באוטו היה כזה מן קחחחחחח שהתעלמתי ממנו, ואח״כ חוט שחור ארוך שהסתבך לי בין הרגליים, שמשכתי ומשכתי עד שנקרע. הייתי כל כך ממוקדת בהרצאה שלא חיברתי את הנקודות ועכשיו בושות והשמלה קרועה.
אם היה לי דבק חם או חוט ומחט לא היתה בעיה, אבל לא היו. קוסס@מו!!! אני פופאית! אני מזכירה לעצמי! אף אחד ושום דבר לא יעצור אותי! יצירתיות ותושיה! הלכתי לקבלה, לקחתי שדכן וקלאק קלאק קלאק שידכתי את השמלה.
יכולתי לשמור את זה בסוד, אבל הסיכות של השדכן היו כל כך נוצצות שלא יכולתי להסתיר, אז בחרתי להפוך את הלימון לשוקולדה ועם הסיפור והמסר הזה פתחתי את ההרצאה – שיבושים הם החיים! אני לא מושלמת אבל שלמה!