2 פמוטים, 2 סבתות, מציאות מטרידה ובחירה.
הפמוט השמאלי מיציקת פליז היה שייך לסבתא נוני, אמא של אבא, שקיבלה אותו בירושה מההורים שלה. הימני מכסף היה של סבתא רחל, אמא של אמא, שהיה שייך להורים שלה, נמסר למשמרת בזמן המלחמה וחזר לידי סבתא כמה שנים אחרי שהסתיימה. לפי ההערכות שניהם בני מאה וקצת. כל אחד מהם מייצג בחירה, פעולה ותוצאה. בחרתי לצלם אותם ולספר את הסיפור שלהם דווקא בגלל המציאות המשתנה.
בשנת 1934 אבא של סבתא נוני זיהה שהבטחון האישי מתערער ושהחיים שהכירו משתנים באופן לא סביר. בתור ראש המשפחה הוא בחר באומץ להשאיר את הרכוש מאחור, לארוז מזוודות ולעלות עם המשפחה לישראל. מעט בגדים הם הכניסו לתיקים, כמה תמונות, טלית ואת הפמוטים, יצאו לדרך ובתום כמה שבועות הגיעו ארצה. המשפחה ניצלה מטבח הנאצים.
אצל ההורים של סבתא רחל לעומת זאת, הבינו שהמציאות משתנה אבל לא האמינו ש״דבר כזה יכול לקרות״ ונשארו בפולין. רגע לפני שהעלו אותם לטרנספורט לטרבלינקה, אמא של סבתא העבירה את הפמוטים לשכנה וביקשה שתשמור עליהם. סבתא היתה היחידה מבני המשפחה ששרדה. היא נלחמה על חייה ביחד עם סבא עד שהצליחו לעלות לארץ ישראל. רק כמה שנים מאוחר יותר, דרך המדור לחיפוש קרובים, סבתא אותרה וקיבלה לידיה את הפמוטים.
•••
אנחנו במציאות שמתהפכת עלינו באופן שלא דמיינו. השלטון שעלה בבחירות דמוקרטית מאפשר לנאשם בפלילים, קיצוניים, משיחיים (יש שיאמרו טרוריסטים) לרסק את כל מה שהכרנו ו״לברך״ אותנו ב״חבל שלא חיסלו אתכם הנאצים״.
ואז הדילמה – מצד אחד אולי זה הרגע לארוז ולצאת לדרך חדשה, ומצד שני מה נלך?!?! לאן נלך?!?!
כשהתבוננתי על התמונה שצילמתי שמתי לב שאני אוחזת בפמוט הכסוף, זה שהיה שייך לסבתא רחל והבנתי שבחרתי. זה הבית שלנו!!! נמשיך ככל שיידרש!