זה יכל להיות סיפור מצחיק אלמלא הסוף שלו היה טראגי.
אז לפני חודשיים בל, הכלבה שלנו מתה. כדי שלא אהיה שקועה בצער (וגם כדי שיהיו ביצים לחג), שימשי קנה ארבע תרנגולות. אחת לבנה, שתיים חומות ואחת שחורה מרוטה, שנראית כאילו ברחה באמצע הכפרות. סידרנו להן בחצר לולה גדולה עם ענף ופינות הטלה והדבר היחידי שהיה פחות פסטורלי זה מאמי, הכלב הקטן שלנו, שסימן אותן כמטרה.
מאמי הוא כלב מסוג ג׳ק ראסל ובכלל בכלל לא מאמי (!!). הוא בן 14 וחצי, עבר לפחות 10 דריסות, ניתוחים, אישפוזים, תולעת הפארקים.. אפילו בל אכלה אותו פעמיים מרוב שהוא מעצבן. הוטרינר כבר נפרד ממנו כמה פעמים, ובכל פעם שהוא נכנס למרפאה הוטרינר שואל את עצמו ״איך?!?!״. אז זה כי מאמי, בן אלמוות, חי על זמן של חתולים. בכל אופן ארבע תרנגולות במכלאה ומאמי, שרק מחכה להזדמנות.
במשך חודשיים הצלחתי לעשות חלוקה הוגנת – בבוקר התרנגולות חופשיות ומאמי קשור והפוך מהצהריים, וזה עבד סבבה, אלא שמהרגע הראשון, התרנגולה השחורה, שזכתה לשם רותי, הפגינה בטחון של עארסית ושום פחד! היא כל כך הצחיקה אותי בלוק המרוט שלה וכל כך אהבתי אותה, שכל בוקר הייתי יוצאת להאכיל אותה (לפני שבכלל צחצחתי שיניים), רררווותי…. והיא חיכתה לי מקשקשת בנוצות, ובצהריים כשקראתי לה רררווותתיי, היא היתה זו שהובילה את החברות ונכנסה ראשונה ללולה. היא כל כך האמינה בעצמה, שכל פעם שמאמי ניסה להכניס ראש דרך הגדר, כל החברות היו בורחות והיא היתה מנקרת לו את האף.
היום בבוקר עשיתי את מה שעשיתי בכל בוקר – קשרתי את מאמי ופתחתי את הלולה. בכלל לא צפיתי שזה מה שיקרה, אבל רותי בלי להתבלבל רצה אל מאמי נחושה עם עיניים של ציידת.
תכלס, זה סיפור לא חשוב ובלי שום הלימה למצב, ואולי לא הייתי מספרת אלמלא זה היה כל כך גרוטסקי והיא כל כך אמיצה.
אהבתי את רותי )-: כפרות.