הקרקס

הזרקור מאיר, תופים וחצוצרה. הלוליינים, המאלפים, הפילים והסוסים, אקרובטים למעלה אריות למטה, והקהל שואג! הקרקס מתחיל! ואני במרכז פשוקת רגליים, וכל המופע, החלומות והפנטזיות פולשים דרכי אל הזירה.

*

אני אוספת ג'אנק ובובות מאז שאני זוכרת את עצמי, פולשת לבתים נטושים ומחטטת בערמות אשפה. גדלתי בשכונה שצמודה לגן החיות העירוני בפתח תקווה, שהיו בו אריות, פילים, דובים, ג'ירפות. ממש ג'ונגל מעבר לגבעה.

במתחם גן החיות היה מוזיאון זואולוגי עם פוחלצי חיות, פריק שואו של הטבע: צ'יטה מנוקדת, שהייתה מוכנה לזינוק עם אבק על הפרווה; דב קוטב עצום שחשף שיניים מאיימות עם קורי עכביש בפה. מקום הזוי ומופרע. ממול היה מוזיאון גוף האדם, שם היו צנצנות פורמלין עם עוברים אמיתיים בחודשי ההיריון השונים, עיניים שנעקרו מארובותיהן שצפו במכלי זכוכית, ריאות, לב ועוד כל מיני.

רק כשסיימתי ליצור ולהציב את הקרקס בתערוכה יכולתי להתבונן עליו ממידת רוחק ולגלות שיצרתי את הפורטרט הראשון שלי.