״אם וורהול היה אישה ישראלית״ הייתה הכותרת של מאמר שכתב עליי לפני כמה שנים, מבקר האמנות דורון בראונשטיין.
את הציור ״הגלאם והשנור״ יצרתי בהשראת יואל גילינסקי, המורה שלי מבצלאל. הוא מבוסס על צילום ששלחתי לו בערב פתיחת תערוכה, וציירתי כמה שנים מאוחר יותר.
אני אוהבת להתכתב עם אמנים, עם יוצרים ויצירות שמשפיעות עליי, מעוררות בי חלק שמבקש להתקרב ולהוקיר אותם בלי מילים.
אני יוצרת פופ-ארט, משתמשת בקיים, אבל הפוך ממה שהכרנו. במקום להאדיר את ה-Mass Market הנוצץ ״מייד אין צ׳יינה״, אני חוקרת את שאריות החיים; הופכת פסולת וחפצים שהתיישנו לחגיגה, נוגעת בביקורת וחדשנות.
בציור יש שני חלקים: קופסת קמפבל האייקונית של וורהול, ומעליה קופת צדקה. גלאם ושנור.
פעם הקופות היו סמל לשותפות, בנייה והתחדשות לאומית, אלא שעם השנים הן הפכו (לפחות בעיני חלקנו) לסמל של אופורטוניזם – של ״לקחת״ במקום ״לתת״. ומתחתיה, קופסת השימורים; סמל ליומיומי הפשוט, המשוכפל – ההבטחה האמריקאית הנוצצת.
דרך האובייקטים בציור אני חוקרת את המתח שבין גברי לנשי, בין אישי לקולקטיבי, בין ענווה לדקדנטיות, ובין קודש לחול.
באופן אירוני, אני רואה בציור הזה את ההתהוות של פופאית – היכולת להשתמש בשני חלקים שהתיישנו, על כל הניגודיות שבו, ולהפוך אותו לשלם חדש.
הגלאם והשנור
אקריליק על קנווס
120:120 ס״מ
2016