בחודשים האחרונים הזדמן ליצור את הפרוייקט עם קהילות שונות, לפגוש מאות א.נשים, להכיח את היצירה של ליבנת ולהעביר מסרים של שימוש חוזר, שותפות, קיימות והבחירה למצוא בשבור הזדמנות לשלם חדש. היו פעמים שסיפרתי על בית המלאכה והתשוקה שלה לחינוך ועשיית טוב בקהילה משיתופים שקראתי, והיו מפגשים שבהם א.נשים שהכירו אותה ואת המשפחה סיפרו על האור שהם הפיצו. בכל מפגש כזה ברכתי על הזכות לפעול לאורה.
בית החולים השיקומי – שיבא תל השומר
הכנתי את התשתית בחיתוך לוחות עץ לפי הסילואטה שליבנת יצרה, הוצאתי קול קורא ומכל הארץ הגיעו שקיות עם המוני צעצועים.
את המפגש פתח מנהל בית החולים השיקומי פרופ׳ אמיתי זיו והציג את האנשים שחברו ביחד להגשמת הפרוייקט. עדי וטליה, האחיות של ליבנת ואביב סיפרו עליהם ועל היצירה שהיתה להם תקווה, ועל שלושת הילדים – רותם, יונתן ויפתח. סיימנו את החלק הראשון בהצגת הפרוייקט והחיבור שלי לעשייה של ליבנת. עבורי זו היתה הזדמנות להתבונן על היצירה והכנפיים דרך העיניים והלב של ליבנת. ללמוד על החופש, החלומות, העשייה החברתית / קהילתית, ולהעביר את הערכים שלה הלאה.
״זה קורע את הלב״ היא כתבה לי כששלחתי לה הבוקר את התמונות, ועניתי שדווקא הרגשתי כאילו הצלחנו לחבר פיסות קטנטנות של הלב והנשמה.
החמ״ל האזרחי
מילואימיקים.יות של רפאל
משלחת אנשי חינוך מצפון אמריקה ביוזמת The icenter ושורשים
הפעם הרביעית שבה יצרנו ״כנפיים של תקווה״, היתה עם משלחת של 60 אורחים, אנשי חינוך יהודים מצפון אמריקה, שהגיעו לארץ לשלושה ימים בהם פגשו את הסיפור הישראלי. היתה לי הזכות לפתוח את הביקור עם הרצאה קצרה על העשייה החברתית / סביבתית שלי והבחירה להשתמש באמנות כדי להשפיע לטובה על המציאות בישראל. זה וסדנה שבה התחקנו אחר תהליך היצירה של ״כנפיים של תקווה״ לזכרם של ליבנת קוץ ובני משפחתה שנרצחו בכפר עזה.
נשות קיבוץ ארז בעוטף
