אף פעם לא אהבתי ציפור גם עדן. יותר נכון ממש לא אהבתי את הפרח הזה ועוד פחות את הגזע ותפרחת העלים הגסה שלו.
לאמא היו כאלה בגינה בבית שגרנו בו בפתח תקווה, והיא טיפחה אותם בהמון אהבה וכשהפרחים היו פורחים בכתום וכחול, היא היתה גוזמת אותם ככה באלכסון, שמה בוואזה ומניחה בפינת טלוויזיה, והם היו שם מדוייקים להפליא, מרשימים בעוצמה, אבל עם שפיצים לא נעימים.
כולה פרח ובגלל זה נשבעתי שבגינה שלי הוא לא יצמח.
באחד הטיולים שלי בשכונה מצאתי ציפור גם עדן זרוקה בערימת גזם, נוצצת כתומה בתוך הירוק, ולא יכולתי להשאיר אותה. עצרתי את האוטו, אספתי את הענף ושמתי על השיש בוואזה. מוזר.. הרי נשבעתי.
כמה ימים אחרי זה עלה לפיד שלי צילום מושלם (מושלם!) של ציפורי גן עדן בואזה שצילמה נעה אורליקי, והצילום הזה עם הפרח הזה לא יצא לי מהראש.
וברגע אחד המראה הבשרני והזקוף עם הלהבות של הכתום והפראות של הכחול.. כל מה שלא אהבתי בתור ילדה, התהפך והפך לאסתטי יצרי ומלא תשוקה, אז ביקשתי מנעה לצייר את הפרחים והיא הסכימה.
בהתחלה זה היה במאבק. אני אדם עגול, קשה לי עם שפיצים, ומשיכות המכחול לא שיתפו פעולה, אבל כשהתחלתי למחוק ולשחרר הרגשתי איך היד מתמסרת לרוך שבקצה והקצוות הלא נעימים הופכים למן תנועה נשית רכה ברורה.
ציפור
אקריליק על קנווס
34/44 ס״מ
נמכר