אף פעם לא הייתי אקטיביסטית

אף פעם לא הייתי אקטיביסטית, לא היה לי עניין במנהיגות ולא היתה לי סיבה לעמוד בקדמת הבמה. הפוך! העדפתי ליצור בשקט, לעמוד בצד או להסתתר מאחורי עבודות האמנות שלי.

במשך שנים יצרתי מיצבים סביבתיים, אסמבלז׳ים בשימוש חוזר בחפצים ובגרוטאות. יצרתי בכיף מתוך חוויה ילדית אינטואיטיבית. אמנם היה אכפת לי מכל מיני דברים אבל לא באופן שפעלתי כדי לשנות אותם. הייתי אפטית ואדישה.

חיבור מקרי בין מראה ישנה שהיתה בדרך לפח לשקית צעצועים שחברה הניחה ליד הדלת, הפכו למסע של כמעט עשור בו אספתי והשמשתי מאות אלפי צעצועי פלסטיק שא.נשים זרקו. הצעצועים היו הכלי והשפה שלי להנגיש בסדנאות את החוויה הילדית יחד עם היכולת להביע את עצמי דרך יצירת האמנות.

בהשראת הסרט Toy Story האמנתי שלצעצועים יש חיים. הם לא שפטו אותי ורק אפשרו לי להשתמש בהם בתוך מרחב יצירה בטוח. הם הפכו להיות החברים הכי טובים שלי, היה אכפת לי מהם, הרגשתי אחריות ושמרתי עליהם מכל משמר.

משבר כלכלי שחווינו לפני כארבע שנים, אילץ אותנו למכור בית החלומות שלנו, המכוניות ואת רוב הרכוש, אלא שדווקא אובדן החומר הניע אותי להתבונן על כמויות הצעצועים שאנשים קונים וזורקים ולחפש ערך ומשמעות חדשה ליצירה.

הבנתי שאם במשך שנים אספתי מאות אלפי צעצועי פלסטיק (!!) שנזרקו, אז בעצם יצרתי משהו עם ערך סביבתי ענק! משבר האקלים כבר היה בכותרות וחשבתי שאם יש בעיה אז אולי יש לי פתרון ואם אצליח להעביר את התשוקה שלי הלאה, לגרום לעוד אלפים לקנות פחות ולהשתמש יותר במה שקיים, אוכל להשפיע על צמצום צריכה.

זה, וציטוט של ויקטור פרנקל ״דברים רעים קורים כשאנשים טובים שותקים״ הניעו אותי לקחת אחריות, לשאול ממה אכפת לי ולבחור לנקוט עמדה. בפעם הראשונה יכולתי את המודל: אכפתיות > אחריות > הנעה לפעולה. 

זה היה הרגע שבו בחרתי לשנות את הסיפור ובמקום להיות רק אמנית יוצרת, ״להשתמש״ בכמויות הפלסטיק כמנוע לשינוי תודעת צריכה. זה היה הרגע שהמבוכה והאגו פינו מקום למסר, יזמות, מנהיגות ושליחות לשינוי. אז עוד לא ידעתי לקרוא לזה אקטיביזם.

במשך ארבע שנים יזמתי ופעלתי כדי להניע לשינוי כי היה לי אכפת, כי רציתי והאמנתי שיש לי יכולת להשפיע, כי החלטתי שאני מפסיקה לשתוק! זה התחיל מלדבר על הצעצועים והפלסטיק שאספתי והפך לסיפור סביבתי ולאחריות שלנו על המקום. ככל שיצרתי יותר – התחזק שריר היזמות, ככל שיזמתי יותר – חוויתי הצלחה, ככל שהצלחתי יותר – הבנתי את הכח שלי והגברתי אותו. בימים שבהם פגשתי את הפחד הכי גדול, ידעתי שאוכל לנצח אם אהפוך אותו לדחף ומנוע. 

אקטיביזם הוא שריר, קול, פעולה קטנה שאנחנו נוקטות.ים כי אכפת לנו ממשהו ואנחנו בוחרות.ים לקום ולשנות אותו. זה יכול להיות חברתי, פוליטי, סביבתי.. יו ניים איט! 

להיות אקטיביסטית זה להפוך לשגרירה של שינוי, לצאת מאזור הנוחות של ׳לא בא לי׳ ולבחור לעשות. להשתמש בכל המיומנויות והכישורים כדי ליזום פעולות במטרה להגדיל את מעגל ההשפעה. לדעת שכל מה שאני עושה, גם אם אני טועה ואני טועה בכל יום, זה הרבה יותר טוב מלעצום עיניים, לשתוק או לא לעשות כלום.

את הדגלים התחלתי לאסוף משולי הכבישים בערב העצמאות 2018. הלכתי עם הילדים לחגיגות במרכז המושבה, וראיתי אנשים שהלכו ודרכו על דגלים שנפלו אל הכביש. זה כאב לי בכל הגוף ולא יכולתי להשאר אדישה. התכופפתי והרמתי את הדגל הראשון.

מעל 180 דגלים אספתי משולי הכבישים והמדרכות. כתבתי עליהם, שיתפתי ברשתות ובהרצאות, הבטחתי להם והבטחתי לעצמי שיבוא היום ונעלה ביחד חזרה אל ראש התורן.

ב-2020 חברה תפרה לי דגל מ-30 מתוך הדגלים שאספתי ובלי שתכננתי מאז הדגל מלווה אותי בהפגנות.

כאמא אני יודעת שאת הפעולות שאני נוקטת בתוך הבית ובחוץ רואות הבנות והבנים שלי, שמעגל ההשפעה כולל את החברות, הנשים שאני פוגשת והעוקבים בסושיאל. 

את הדברים שאכפת לי מהם הפכתי למנוע ומודל ליזמות, לקול ולכל מה שאנחנו מבקשות להיות!

צילומים: אריק סולטן, אילן בן יהודה, טליה שפירא, תומר צ׳צ׳קס

👈 להרצאה בגיל 10 הרמתי פיל על אמנות, יזמות ואקטיביזם סביבתי
👈 להרצאה פופאית על אמנות, מסוגלות ויזמות נשית